שולחן ערוך המבואר - דעת לישראל

שולחן ערוך המבואר

מהפכה בעולם הלימוד

פרויקט הדגל "שולחן ערוך המבואר" שע"י מכון דעת לישראל, הציב לעצמו כמטרה לבאר את דברי השולחן ערוך מיסודם ומקור מוצאם בתלמוד ובראשונים, עד לפסק ההלכה בדברי המחבר ורמ"א בשולחן ערוך, ונושאי כליהם רבותינו בעלי 'הטורי זהב', 'המגן אברהם' ו'השפתי כהן'.
הפרוייקט מכיל כ- 85 ספרים בפורמט גדול (מידות ש"ס בינוני), המקיפים את כל ארבעת חלקי השולחן ערוך – אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר וחושן משפט. טרם חתימת השולחן ערוך, נהגו מורי ההוראה ויושבי על מדין לבסס את פסיקותיהם ישירות על סוגיות הגמרא והראשונים. מאוחר יותר, כאשר מלאכה זו הפכה למורכבת ומסובכת מאין כמותה, ובודדים היו שצלחו כראוי את ים התלמוד ומפרשיו, קמו להם מרן ה'בית יוסף' ומרן רבי משה איסרליש (הרמ"א) זיע"א, וחיברו את ה'שולחן ערוך' והמפה' הפרוסה עליו, למען יקל על הלומדים לעיין בדבר הלכה ולכוון לאמתה של תורה.

מהדורה מבוארת

הוצאה ייחודית

טקסט מאיר עיניים

אפשרויות רכישה

בפתח השולחן

נודע בשערים כי עמוד התווך של ספרות הפסיקה ההלכתית הוא ה'שולחן ערוך' שנתחבר על ידי רבי יוסף קארו זצ"ל. כאשר הוסיף רבי משה איסרליש זצ"ל את הגהותיו על השולחן ערוך ופרש מפה על השולחן, קיבל הספר את מעמדו וסמכותו המוחלטת והבלתי ניתנת לערעור כספר היסוד להלכה היהודית, ממנו יתד וממנו פינה לכל דיון בכל שאלה הלכתית הנוגעת לחייו של היהודי. מיום הלידה עד יום הפטירה, מעת היקיצה עד השינה. כל הליכות היום יום; התפילה, הברכות, האכילה והשתיה, המועדים והזמנים. האסור והמותר, הכשר והפסול, הטמא והטהור, שורת הדין והמוסר, כולם באו בספר זה. גם מקומן של דיני המעמד האישי אינו נפקד; הייחוס והקירבה, האישות וחובות המשפחה, ואף דיני ויחסי הממון; האומנות והמסחר, הקנין והמשפט, הנזיקין והצדקה. באופן שלא נותר תחום כל-שהוא בחייו של היהודי שאינו צריך להתנהל על פי השולחן ערוך.

לאמתו של דבר, השולחן ערוך לא היה ספר ההלכות הראשון שנכתב. מן היום בו נחתם התלמוד הבבלי על ידי רב אמי ורב אשי בבבל, והתלמוד הירושלמי על ידי רבי יוחנן בארץ ישראל, עמלו חכמי התורה גדולי ישראל לפלס נתיב בסבך המחלוקות בין חכמי התלמוד, למען דעת הלכה פסוקה ואת המעשה אשר יעשון. הצורך בפתרון בעיה זו עמד ביסודם של חיבורים נפלאים המהווים קניין נצח בספרות ההלכה היהודית. ספרים כתשובות הגאונים, שאילתות של רב אחאי, הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש והטור. כפי שהיטיב לתאר זאת הנשר הגדול רבינו הרמב"ם בהקדמה לספרו משנה תורה: "וכל החכמים שעמדו אחר חיבור הגמרא .. הם הנקראים גאונים. וכל אלו .. למדו דרך הגמרא והוציאו לאור תעלומותיו וביארו עניניו, לפי שדרך עמוקה דרכו עד למאד .. ועוד חיברו [הגאונים] הלכות פסוקות בענין איסור והיתר וחיוב ופטור בדברים שהשעה צריכה להם".

יחד עם זאת, חיבורו של השולחן ערוך חולל מהפכה בשדה ההלכה. השולחן ערוך לא נתקבל כספר הלכות נוסף, המציג, לכל היותר, עמדתו של אחד מגדולי ישראל, אלא כספר הלכות המחייב את כלל עם ישראל, מכל העדות והחוגים [מלבד במקומות בהם חלקו עליו הרמ"א ופוסקי אשכנז, אשר החזיקו במנהג רבותיהם גאוני אשכנז]. סיבת היותו של השולחן ערוך מקובל על כל החוגים נובעת ממספר גורמים שאין כאן המקום להאריך בהם. בוודאי תרמו לכך גם סידורו המופתי וניסוחו התמציתי של השולחן ערוך, כמו גם היקפו וסמכותו העצומה של מחברו [כנודע שנסמך ממאתיים רבנים , ושלכן נקרא מר"ן סתם לרמז בראשי תיבות ממאתן רבנן נסמך ]. אך אין בכל אלו די בכדי להסביר את דבר קבלתו והתפשטותו של השולחן ערוך בכל החוגים בעם ישראל. סדר מופתי וניסוח תמציתי נמצאים גם בספרי ההלכה של הרמב"ם, ואף מבחינת היקף ההלכות הרי שהרמב"ם הקיף בספרו הלכות רבות שהשולחן ערוך אינו עוסק בהם כלל מאחר והם 'הלכתא למשיחא'.

אין ספק כי סייעתא דשמיא מיוחדת הייתה למרן השולחן ערוך, בכך שספרו נתקבל באהבה רבה ובחיבה יתירה מספרי פסיקה אחרים שראו אור עוד קודם לכן. אך נראה, כי סיבה נוספת תרמה לדבר התפשטותו של השולחן ערוך. שכן לאורך כל הדורות, ובכל ספרי הפסיקה ההלכתיים, היו קיימות שתי מגמות שונות ומנוגדות. מצד אחד, היה רצון לבאר את טעמה של ההלכה, את מקורה ועניינה, ולא להשאירה כפסק הלכה יבש בגדר 'חוקה חקקתי גזרה גזרתי'. רצון זה משתקף בחיבורים הלכתיים כהסמ"ג (ספר מצוות גדול), רי"ף ורא"ש, פירוש הבית יוסף על הטור ודומיהם, בהם הפסקים ההלכתיים מנומקים בטעמם והמחברים אף מצביעים על מקור מוצאם מן התלמוד או מן הראשונים. מאידך, הייתה מטרה אחרת שנדחקה הצידה, על חשבון הרצון לנמק ולהסביר את ההלכות. תמצות הדינים והגדרתם במדויק במילים ספורות, על מנת להקל על ההבנה של ההוראה הסופית ועל זכירתה – לקה בחסר. בהשגת מטרה זו השנייה, ישנה דווקא עדיפות לספרי הלכה כמשנה תורה לרמב"ם ולשולחן ערוך, שבהם ההלכות מרוכזות ומסודרות לפי נושאים, ומנוסחות במדויק ובתמצית. אך שוב, מפאת הקיצור, סובל הדין את חוסר הביאור וההטעמה. החיסרון בסגנון כתיבה זו ברור מאליו. לא ניתן לפסוק הלכה למעשה ולהקיש מהדינים המופיעים בשולחן ערוך למקרים מעשיים שנתקל בהם האדם בחייו, ללא ידיעה מעמיקה במקורות ההלכה, בטעמה וסברתה. כפי שכבר קרא המהרש"א תגר על המורים הלכה מתוך השולחן ערוך ללא ידיעת מקור הדינים וטעמם: 'ובדורות הללו אותן שמורין הלכה מתוך השולחן ערוך והרי הם אין יודעין טעם הענין של כל דבר אם לא ידקדקו מתחילה בדבר מתוך התלמוד.. הרי הן בכלל מבלי עולם ויש לגעור בהן' .

אשר על כן קמו גדולי רבותינו נושאי כלי השולחן ערוך, הטורי זהב (ט"ז), המגן אברהם (מג"א), השפתי כהן (ש"ך) ודומיהם, שבאו לבאר דברי השולחן ערוך, לנמק את פסיקותיו ולהשלים את דבריו. בדבריהם הוסיפו ביאורים כמעט על כל הלכה והלכה, דקדקו בדברי המחבר ורמ"א, שקלו וטרחו במסקנותיהם, הוסיפו לפלפל בגוף ההלכה ואף הרחיבו את הדיון לנושאים ולמקרים נוספים שהשולחן ערוך לא דן בהם בפירוש. מפרשים אלו, בדבריהם ובתוספות שלהם שינו את פני המצב, והשולחן ערוך ביסס את מעמדו הייחודי בארון הספרים היהודי כספר הספרים של הפסיקה ההלכתית עד ימינו אנו. כפי שאחד מגדולי האחרונים בזמנו הגדיל להחליט, כי כל מי שפוסק דין תורה נגד מה שסתם הרב בית יוסף בשולחן ערוך או שהכריע הרמ"א בהגהותיו, הרי הוא בכלל 'טועה בדבר משנה', שאין פסק דינו קיים כלל, וחוזרים ודנים המשפט ההוא כהלכה .

אך דא עקא, אף המפרשים הללו, כאמור, אינם מסתפקים בהנמקת דיני השולחן ערוך בלבד, אלא מוסיפים לפלפל ולירד לעומקה של הלכה בקושיות ופירוקים, סתירות וראיות, חילוקים והשוואות, ושוב אין בנקל לכל אדם לירד לעומק פירושם, בשגם חלקם דיברו בקיצור וברמז אשר לאו כל מוחא סביל דא לירד לעומק דבריהם ולהבין כוונתם. באופן שהשולחן ערוך עדיין כספר החתום לרבבות יהודים שאין להם נגישות לפתחה. הרוצה לטעום מעולמה של ההלכה, מספרי המקורות שלה – טור בית יוסף, שולחן ערוך ונושאי כליו – אין בידו להשיג חפצו זה בנקל, מאחר ולא קיימת ספרות המאפשרת להבין את דברי השולחן ערוך ונושאי כליו באופן מסודר, דבר דיבור על אופנו . במקומות רבים כוונת השולחן ערוך מוטלת בספק, והפוסקים האחרונים נחלקו בפירושו, ודבריהם באו בקיצור ובתמצית, והלומד –בפרט זה שאינו מורגל בלשונם- יתקשה לירד לעומק כוונתם.

מי לנו גדול כבעל הפרי מגדים – ר' יוסף תאומים זצ"ל, שאף הוא כבר כתב להצדיק את כתיבת חיבורו על הט"ז והש"ך: ש"להיותם רחבי הדעת, לפעמים קצרו במובן מחמת שהיה דבר פשוט להם, ועתה שנתמעטו לבבות לפעמים צריך פירוש לפירושם. לכן קמתי אני הדל והצעיר בישראל, ואמרתי טוב לחבר פירוש על שולחן ערוך יורה דעה ולבאר גם כן לפעמים איזה דברים סתומים שבאו בדבריהם ז"ל. ואם ידעתי גם שמעתי דיבת רבים מהתלים על עשות ספרים חדשים, אמרתי יעבור עלי מה, ואני לשם שמים כיוונתי, כי לא להתגדר חיברתי הספר הזה. גם לא חיברתיו לגדולי הערך, כי אם לפחותי הערך כמוני". ואנן מה נענה אבתריה. אם בזמנו של הפרי מגדים נחוץ היה הביאור על דברי השולחן ערוך, ט"ז, מג"א וש"ך, בימינו אנו על אחת כמה וכמה.

חז"ל אמרו כי מיום שחרב בית המקדש, אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. אנו תקווה שכשם שזיכנו השי"ת להתחיל במלאכת קודש זו, כן יזכנו לסיימה על כל ארבעת חלקי השולחן ערוך, להגדיל תורה ולהאדירה. ונסיים בבקשה על העתיד לפני אדון כל, שלא ניכשל בדבר הלכה ושלא יצא מתחת ידינו דבר שאינו מתוקן, ומתוך ד' אמות של הלכה נזכה לראות בחזרת השכינה למקומה, בבנין בית המקדש השלישי, וסנהדרין יושבין בלשכת הגזית משם תצא הוראה לכלל ישראל כולו כאחד, אמן כן יהי רצון.